לא כל נושא הוא שפיט - הערות להצעת שר המשפטים להגבלת זכות העתירה לבית המשפט הגבוה לצדק 

שר המשפטים הכין הצעת תיקון לחוק יסוד השפיטה שעל פיה בית המשפט העליון יהיה מנוע מלדון בתביעה שהוגשה אליו במקרים מסוימים, ומפורטים בהצעת החוק בפירוש ארבעה סעיפים עם תרחישים שונים. נוסח הצעת החוק נמצא באתר משרד המשפטים.

פרק ב' בהצעה, המסביר את הצורך בחוק, מכיל טיעונים שונים. רובם משפטיים וחלקם מעשיים. הנימוק החשוב ביותר לאזרחים אינו מוזכר במסגרת הנימוקים. הצורך בהפרדת רשויות אינו קיים בגלל שיקולים משפטיים אלא בגלל שיקולים קיומיים. הוא קיים כי אי אפשר לנהל מדינה כאשר כל החלטה של הרשות המבצעת עלולה להיות כפופה לאישור של בג"צ. על פי העקרון של REDUCIO AD ABSURDUM מדינה כזאת עלולה להפוך למדינה משותקת מכיוון שתמיד ההחלטות של הרשות המבצעת אינן מוצאות חן בעיני מישהו, ואם תהיה לו זכות לעתור לבג"צ הוא יהיה מסוגל להשהות ואולי אף לטרפד את ההחלטה ע"י עתירה.

כדי להדגים את הנזק למדינה מהגישה "הכל שפיט" הבה נבחן את התרחיש הבא:
הממשלה מחליטה על מצב חירום עקב התפתחות מסוימת במזרח התיכון. בעקבות ההכרזה אמורים להנקט צעדים שונים שנובעים ממצב החירום. אדם שטובת המדינה אינה נגד עיניו
עותר לבג"צ נגד החלטת הממשלה. הכרזה על מצב חירום אינה כלולה במצבים שמפורטים בהצעת החוק ולפיכך בג"צ עלול להחליט שהוא מוסמך לדון בעתירה, ועלולה להווצר השהייה של הכרזת מצב החירום, שעלולה, חלילה, לעלות בחייהם של אנשים רבים.

מדינה שחפצה להתקיים אינה יכולה לחיות עם העקרון של "הכל שפיט". הנימוקים המשפטיים הם יפים ונכונים, אבל קודם כל צריך להכיר בעקרון שאסור להשלים עם העקרון של "הכל שפיט", שנכנס לבית המשפט העליון ללא כל דיון צבורי, כי החיים קודמים לטיעונים משפטיים. גם מדינה שאינה בסיכון כמו מדינת ישראל אינה יכולה לחיות עם עקרון כזה כי הרשות המבצעת צריכה להגיב בהחלטות ובמעשים על התפתחויות ועל מצבים משתנים, ויישום של העקרון "הכל שפיט" עלול לפגוע בכל האזרחים בכל יום בגלל אפשרות השיתוק של תפקוד הרשות המבצעת. הערה: לו החלטתו של דוד בן גוריון על הכרזת המדינה היתה כפופה לאישור בג"צ כנראה שלא היתה לנו מדינה. גם אז לא כולם הסכימו אתו.

מעבר לכך חשוב לזכור שהשופטים אינם מספיק מוכשרים לבחון את האיכות של החלטות של הרשות המבצעת בנושאים, המשלבים מספר דיסציפלינות השונות ממשפטים, ( למשל בטחון, כלכלה, וכו' ). ענין זה הוזכר בנימוקים שבהצעת החוק אבל לא הודגש מספיק. מבחן האדם הסביר הנהוג במשפטים אינו רלבנטי מפני שלשיפוט של החלטות ניהול יש צורך בידע ו-או נסיון חיים מסוים, ולשופטים אין רקע מקצועי מתאים לקבל החלטות שיפוטיות על טיבן של החלטות ניהוליות שחורגות בהרבה ממקצוע המשפטים.

דוגמא:
הועדה המגדירה את סל התרופות, החליטה לא לכלול תרופה חדשנית מסוימת בסל התרופות, כי לא השתכנעה שיש בסיס רפואי מספיק לכך שהתרופה אפקטיבית לטיפול במחלה מסוימת. אדם מסוים, המעונין בתרופה, עותר לבג"צ נגד החלטות הועדה. הנושא הזה אינו כלול ברשימת הנושאים המפורטים בהצעת החוק ולכן בג"צ עלול להחליט שהוא מוסמך לדון בעתירה ( ואולי אפילו יחליט שהוא חייב לדון בה ) על אף שאין לו בכלל כלים להבין אם האיש צודק בטענתו, ואין זה רלבנטי אם הועדה בפועל צדקה או טעתה.

מהדוגמאות ניתן לראות שהצעת חוק שתכלול רשימה מפורשת של מקרים שבג"צ מנוע מלדון בהם אינה עונה על הצרכים, כי קשה לצפות את כל התרחישים האפשריים בעת ניסוח החוק, ורצוי לנסח נוסח כולל יותר להגבלת זכות העתירה לבג"צ.

מה כן כדאי לרשום בהצעת החוק?

"בית משפט לא ידון ולא יתן סעד בכל נושא אשר בהתאם לאופי הדומיננטי של השאלה הטעונה הכרעה אין הוא מתאים להכרעה שיפוטית". זה הנוסח של הצעת החוק . נוסח זה
הוא כנראה טוב אבל לא מספיק טוב, כי לאור הניסיון עם בג"צ של ימינו, אשר מחליט החלטות גם בניגוד לחוק המפורש, רצוי להמעיט בפרצות שיאפשרו פירושים. לפיכך מוצעת התוספת הבאה:
"בית משפט לא ידון בעתירות על החלטות של רשות מבצעת, כאשר לגביהן או לדומות להן אין קריטריון מקובל המגדיר איך צריך לקבל את ההחלטה ( חוק, קוד אתי, תקשיר, נוהל אחר וכו' ), זולת אם העותר יטען שהחלטה התקבלה בחוסר תום לב, או על יסוד שיקולים זרים, או בחוסר סמכות. במקרה של טענות כאלה בית המשפט יהיה רשאי לדון רק בדרך קבלת ההחלטה ולא בגוף ההחלטה.
במקרה של עתירה על החלטה של רשות מבצעת, שלגביה יש קריטריון מקובל, המגדיר איך צריך לקבל את ההחלטה, בית המשפט ידון רק בשאלה האם ההחלטה התקבלה על פי הקריטריון המקובל".
בכל המקרים המפורטים בפירוש בהצעת החוק אין כל קריטריון כתוב המגדיר איך צריך לקבל את ההחלטה, ולכן הנוסח המוצע כאן מגביל יותר את זכות העתירה ממה שכתוב בהצעת החוק המקורית, והוא מגדיר בצורה מפורשת יותר מתי כן ניתן לעתור לבג"צ, ושומר על בג"צ מלהכנס למלכודות.